בדיקת מזוזה עקב אסון (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
א. תשובה במה שצריך תיקון
לאחד קרה אסון במשפחה ולכן הוא תוהה אולי צריך לעשות תשובה ולבדוק את המזוזות?
אין הכי נמי, את המזוזות צריך לבדוק גם כשלא קורה אסון. גם תפילין צריכות בדיקה. בהלכה דנים כל כמה זמן צריך לבדוק אותם. כתוב בגמרא (יומא יא, א ושלחן ערוך יו"ד רצא, א), שהמזוזה נבדקת פעמיים בשמיטה. אבל יש אומרים שבגלל מזג אוויר, החום והקור, הרטיבות חודרת וצריך לבדוק אותם בתדירות גדולה יותר. באמת עיננו רואות שמזוזות מתקלקלות. אבל אין חיוב לבדוק מזוזה דווקא אם קרה אסון.
כשקורה אסון, צריך לבדוק כל מיני דברים, לאו דווקא מזוזות. הרמב"ם אומר בהלכות תענית (א, ג), שאם קורה דבר רע לא צריך לומר שזה סתם קרה במקרה, ומי שאומר כך הרי זו דרך אכזריות. כי הוא לא מושיע את האדם מצרתו. אם קורה דבר רע צריך לעשות תשובה. אבל נשאל: במה יעשה תשובה?
במה? אין בזה תשובה סטנדרטית . אדם צריך לעשות תשובה במה שהוא לא בסדר, ורק הוא יודע מה הדבר הזה. אין הכי נמי, אם לא בדקו את המזוזות גם אותם צריך לבדוק. אבל הכל צריך בדיקה - אם אחד מדבר לשון הרע צריך לבדוק גם את זה. אם אדם מסתכל בטלוויזיה גם את זה צריך לבדוק. הכל צריך לבדוק. ובין השאר, אם אדם יודע שהמזוזה שלו לא כשרה אז הוא צריך לבדוק גם אותה. אבל אם הוא יודע שיש לו עוון בדבר אחר צריך לבדוק את אותו דבר בו יש לו עוון. הכלל הוא שאדם לא צריך להציל את עצמו מעוון שאין לו ולהתעלם מעוון שיש לו.
אמנם בסוגיה במסכת שבת (שבת לב, ב) כתוב שבעוון מזוזה מתים דכתיב: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים יא, כ-כא), וכתיב אחרי כן: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם".
אלא מה שמוצאים טעות במזוזה זה לא מוכיח כלום כי לצערנו יש הרבה מזוזות פסולות. פעם בזמן מבצע אנטבי, בדקו את מזוזות של האנשים הנחטפים שם ומצאו שמונים אחוז של המזוזות פסולות שם. אבל בדיוק באותו הזמן עשו בדיקת מזוזות בבית וגן, שכונה חרדי מאד בירושלים ומצאו שם שמונה וחמשה אחוז, וב"ה הם לא נחטפו!
ויש שם בגמרא שבת עוד רשימה ארוכה של עוונות שבגללם מתים: נידה, חלה, הדלקת נר, בגלל שקוראים לארון הקודש ארון, ובגלל שקוראים לבית כנסת בית עם, בעוון נדרים, בעוון גזל, בעוון מחלוקת ועוד ועוד.
אז למה אנשים פונים דווקא לתשובה במזוזה?
יכול להיות שזה מפני שזה יותר קל. הרי אם אדם סובר שזה בעוון מחלוקת - האם פתאום יפסיק לריב? זה הרבה עבודה. וכן להפסיק לגזול, וכן בכל השאר. ואילו במזוזה, , זה פשוט לתקן ואפילו באופן יחסי לא יקר. ייתכן וזו הסיבה, אבל באמת שזה לא שייך. אדם צריך לעשות תשובה במה שהוא לא בסדר ומה הדבר הזה - רק הוא יודע.
ב. איסור ניחוש
גם בלי אסון צריך לעשות תשובה. כל יום צריך לעשות תשובה. אמנם, אם יש אסון הוא נועד לעורר את האדם.
לפעמים אדם משנה את התנהגותו בגלל אסון, בלי קשר לעשיית תשובה. אדם תוהה למה דווקא עכשיו זה קרה ולא לפני כן? הנה אתמול, בדיוק אתמול, התחיל ללמוד במכללה ודודו נהרג בתאונת דרכים. אולי זה רמז שלא ללמוד שם? הרי רואים שזה ארע באותו זמן, אולי זה לא במקרה? - לא, זה לא שייך. הרי אין בזה שום איסור. אנו לא יודעים מה הפירוש של צירוף המקרים הזה. הכרעות על פי צירופי מקרים יכולים גם להגיע לכדי איסור דאורייתא של ניחוש. מהו ניחוש? אדם שאומר: עבר נחש מימני, חתול משמואלי, נפל פת מפי, זה סימן שלא אצא היום מהבית (סנהדרין, סה, ב). אדם לא יכול לחיות חיים שמנוהלים על פי מקרים כאלה.
הגמרא בחולין (צה, ב) הביאה את אליעזר עבד אברהם שאמר "והיה הנערה אשר אמר אליה וכו'" (בראשית כד, יד), כדוגמה של צורת הניחוש. יש שהבינו מכאן שאליעזר עבד אברהם עבר על איסור ניחוש. ולא היא, חס וחלילה. הסימן שקבע לא היה סתם דברים אקראיים, בסימן הזה היה תוכן. אישה המתאימה להיות אשתו של יצחק אבינו צריכה מידות של חסד. לכן הוא לא ניחש אלא הגדיר סוג התנהגות כאות מוחלט, שקובע סימן, ואומר על פי זה אני אעשה. אבל אדם שאדם קובע התנהגות על פי משהו שלא שייך לעניין עלול להיות בגדר איסור ניחוש.
ג. האם מזוזה היא לשמירה?
אבל נשאל אבל הרי מזוזה היא לשמירה? ונענה - כל המצוות שומרות על האדם. רואים במסכת שבת (לא-לב) שם יש שני עמודים מלאים בהמון דברים ששומרים על האדם, ובניהם מצוות מזוזה.
הרמב"ם אומר (הלכות מזוזה ה, ד), שאין לקים את מצוות מזוזה כדי ששמור עליך. לא בשביל זה אדם קובע מזוזה. צריך לקבע מזוזה לעבוד את ה', לא כדי לשמור עליך.
אז אומר הכסף משנה, קשיא זה מה שאמר אונקלוס הגר במסכת עבודה זרה (יא, א). מסופר שם שאונקלוס, שהיה אחיינו של טיטוס, התגייר. אז הקיסר שלח גדודים להחזיר אותו. אך כל גדוד שהיה מגיע אל אונקלוס, אונקלוס היה מדבר איתם דברי תורה והיה מגייר אותם. שלח הקיסר עוד גדודים וציוה שלא יקשיבו לו. וכך היה. בדרך החוצה הניח אונקלוס את ידו על המזוזה. שאלו אותו – מה זה? אמר להם, "מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ". שמעו את זה והתגיירו גם הם. אם כן, מדברי אונקלוס הוכחה שהמזוזה נועדה לשמור על האדם?
אמנם ניתן לדחות שזה רק מה שהוא אמר לחיילי רומא. אבל אחר כך אותה אמירה מובאת בגמרא (מנחות לג, ב) בשם רבי חנינא. ושם זו לא הייתה אמירה בשביל חיילי רומא, אלא ללמד שצריך להניח מזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים- שככה היא תשמור?
אלא, אין הכי נמי, שמזוזה שומרת - אבל לא זו הסיבה שאנו מקיימים מצוות מזוזה.
ד. כל המצוות שומרות
למעשה, כל המצוות שומרות על האדם, אך לא בשביל זה צריך לקיים אותן. הרמב"ם כותב שם, שיש אנשים שמוסיפים בתוך המזוזה שמות מלאכים ושמות קדושים וחתימות. הם חושבים שאם המזוזה שומרת את האדם כמו קמעה אז עם כל התוספות האלה, הם יעשו מזוזה פלוס. הרמב"ם אומר, שמי שעושה את זה הוא לא רק טיפש אלא שגם הפסיד את המצווה בגלל שאסור לכתוב דברים בתוך המזוזה. בגב מותר, כתובים "שדי" ו"כוזו במוכסז כוזו". אך כל זה בגב, ואילו בצד של המזוזה אסור לכתוב דברים מעבר לפרשיות.
אז קודם כל הוא טיפש, והוא הפסיד את המצווה, אבל מלבד זה, גם את העולם הבא שלו הוא הפסיד. אדם לוקח דבר שהוא עבודת ה' והופך אותו למכשיר בשביל עצמו, מכשיר להנאות העולם הזה. אדם צריך לקחת את כל רכושו, כל כוחותיו, כל הבריאות שלו, כל הכסף שלו, כל הכישרון שלו כדי לעבוד את ה'. והינה האדם לוקח עבודת ה' והופך אותה לכלי שיהיה לו בריאות, שיהיה לו כסף, ושיהיה לו כישרון. הוא הופך את הכל. זה כבר לא הוא עובד את ה', אלא זה ד' שעובד אותו. אז אין לו חלק לעולם הבא.
הרי זה ממש הפכך מטרת מצוות מזוזה. במזוזה כתובים פסוקים של אהבת ד' וייחוד ד', והיא נועדה להזכיר לנו את מטרת החיים. הרמב"ם אומר, אדם נהנה מהבלי העולם הזה ושוכח את העיקר. הוא שוכח את אהבת ד' וייחוד ד'. לכן כל פעם שהוא עובר בפתח, הוא רואה את המזוזה, ונזכר. כך גם בתפילין ומזוזה. "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא" (ורמב"ם הלכות מזוזה ו, יג ע"פ מנחות מג, ב).
ה. ציציות בחוץ
אגב מכאן הוכחה שהרמב"ם הלך עם ציציות בחוץ. הרי אם הציציות הן בפנים הוא לא יראה אותם והם לא יזכירו לאדם. אם כן, לרמב"ם, למרות היותו ספרדי, היו ציציות בחוץ. גם לשולחן ערוך, אף על פי שהיה ספרדי, היו לו ציציות בחוץ. אחרי השולחן ערוך התחילו דיונים בדבר הזה, אבל לרמב"ם היה ברור שהציציות הן בחוץ. גם לרב אברהם אבן עזרא היו ציציות בחוץ. הוא אומר בפירושו על התורה (במדבר טו, לט), יש אנשים כל היום הולכים בלי ציצית, רק בתפילה הם שמים טלית. הפוך, כל היום צריך ציצית כדי לזכור את ד', כשאני מתפלל אני גם כך זוכר את ד'. כל היום צריך לזכור את ה'. אם כן ראיה שגם הרב אברהם אבן עזרא שהיה ספרדי הלך עם ציצית בחוץ. אבל זה לא הנושא שלנו.
ו. לא לשקוע בהבלי העולם
אם אדם רואה את המזוזה הוא זוכר את ריבונו של עולם. וכשאדם נזכר בריבונו של עולם, אומר הרמב"ם, הוא נשמר ולא חוטא. זו השמירה, אלו המלאכים. אתה לא צריך לכתוב שמות של מלאכים בפנים, "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). אך מה השמירה שהמלאכים שומרים? הם שומרים שלאדם יהיה יראת שמים, יראת ד', אהבת ד', זו השמירה ששומרים את האדם, לא שמירה על הבלי העולם הזה.
מותר לנו קצת מהבלי העולם הזה. אין איסור בהבלי העולם הזה, זה הבל, לא איסור. יש מצווה, איסור והבל. הבל זה נטרלי. לאכול מצה בפסח זו מצווה. לאכול חמץ זה איסור. לאכול תפוז זה הבל, כלומר: לא מצווה ולא עבירה. אומר הרמב"ם בהלכות מלכים (ג, א' ו ו'), המלך צריך לעסוק כל היום בתורה שנאמר (דברים יז, יט), "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" ולא להיות כל הזמן עם אשתו כמו שאר טיפשים. אך מכאן אתה לומד שמותר להיות קצת טיפש ללכת כל ערב להיות עם אשתו. מותר ליהנות מהבלי העולם, אנחנו לא מלאכי השרת, קצת הבל.
אבל פה זה יותר חמור, אדם לוקח עבודת ד' ומשעבד את עבודת ד' להבלים. הבלים כמו הבריאות שלך, הכסף שלך, כל זה הבלים, אומר הרמב"ם. אין איסור לעשות הבלים אבל לא להפוך עבודת ד' להבלים. להשתמש בעבודת ה' כדי שיהיו לך הבלים. זה סקנדל. אם עשית כך, לא רק שאתה טיפש, איבדת עולם הבא.
==
==